הכ"ד וגז"ד למורה למתמטיקה שהורשע בתקיפת תלמידו

1.         הנאשם הודה בביצוע עבירה של תקיפה סתם - עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. כך לאחר שהודה כי בתאריך 31/10/05, שעה שלימד בבית הספר בעין מאהל שבו הוא משמש כמורה למתמטיקה ולאחר שתלמיד מכיתה ח' בבית הספר - המתלונן - שב ונכנס לכיתה בה לימד ובין היתר ביקש ליתן עט לאחד התלמידים, אחז בתלמיד בכתפו, סטר לו מספר פעמים על לחייו, הפילו לרצפה והורה לו לזחול ולבקש את סליחתו על ההפרעה והכל כיוון שזעם על כי התלמיד הפריע למהלך השיעור. כך גם לאחר שהנאשם הוסיף והודה כי התלמיד, אשר חשש ממנו, עשה כדבריו וכי רק אז אפשר לו לחזור לכיתתו.

הצדדים הסכימו ביניהם כי קודם לגזירת דינו של הנאשם יתקבל בעניינו תסקיר שירות מבחן. כמו כן הסכימו כי בתוך כך יחווה שירות המבחן עמדתו גם בשאלה האם יש לסיים עניינו של הנאשם בתיק זה ללא הרשעה.

2.         תסקיר שירות מבחן שהוגש בעניינו של הנאשם העלה כי הינו בן 47, נשוי ואב לארבעה, בעל תואר ראשון במתמטיקה וחינוך בלתי פורמאלי, העובד כמורה בבית הספר המקיף "עין מאהל". עוד העלה התסקיר כי בשעתו, הצטיין בלימודיו בבית הספר וכי הקפיד על רמת לימודיו לאחר שדודו, ששימש מורה בבית הספר, נהג להכותו כאשר ירד בהישגיו הלימודיים. בהמשך סיים, כאמור לימודי תואר ראשון ומיד לאחר מכן החל בעבודתו כמורה. על האמור הוסיף שירות המבחן כי הנאשם מתאר עצמו כמי שעסוק בקידום נושאים חברתיים ופעיל בהקמת תנועת הנוער בעין מאהל. כן הוסיף כי בהתאם להמלצה שקיבל השירות ממנהל בית הספר בו משמש הנאשם כמורה, מזה מספר שנים, נמסר כי הנאשם נחשב כמורה מוצלח המעורב בענייני בית הספר; כי בהיותו אחראי ואכפתי מונה לרכז תחום החינוך החברתי; וכי הוא מתאפיין בכך שהוא מאתר תלמידים במצוקה, עוזר להם בלימודיהם וכן בפיתרון בעיות משמעת והתנהגות.

לגופו של עניין הובהר כי הנאשם הצהיר על אחריותו להתנהגותו כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום, אך כי במקביל התייחס אליה בהפחתה. בתוך כך ציין כי התלמיד הפריע לו במהלך שיעור בכיתה של מחוננים, קבוצה אותה הוא תופס כקבוצה היכולה לשמש כמנוף להתקדמות בית הספר כולו. לדבריו התלמיד נכנס לכיתה והפריע לו במהלך השיעור ולכן סטר לו.

שירות המבחן התרשם מהנאשם כבעל יכולת וורבלית וקוגניטיבית טובה, אך במקביל, כבעל ערך, דימוי וביטחון עצמי נמוכים. נמסר גם כי הוא משתמש במנגנוני הגנה של הדחקה וטשטוש ומתקשה להתבונן לתוך עולמו הרגשי ולהתחבר עם רגשות אותם הוא תופס כחולשות, כמו כאב, תסכול וחוסר אונים. ממקום זה, כך הובהר, בחר לאמץ לעצמו פסאדה של אדם בעל ערך וביטחון עצמי גבוהים המצטיין בכל מעשיו. משכך גם קשייו לקבל את החלקים, אותם הוא תופס, כבלתי מוצלחים, בתוכו ולהודות בטעויותיו. בעניין זה הודגש כי מאותו מקום פועל הנאשם ללא שיקול דעת.

חרף האמור מצא שירות המבחן את הנאשם נגיש לטיפול ושינוי. הובהר כי מהלך השיחות שקיים שירות המבחן עם הנאשם (חמש במספר) שיתף הנאשם פעולה ואף היה נכון לשיקוף קשייו, להביט אל תוך עולמו הפנימי ולזהות את רגשותיו. נמסר עוד כי הנאשם אומנם התקשה לחשוף רגשותיו בפני השירות אך כי במקביל ציין כי כיום הוא מודע לכך שבמצבים בהם הוא חווה כאב או תסכול יש סכנה שיפעל שוב ללא שיקול דעת. הובהר גם כי הנאשם הדגיש כי הבין טעותו וכי לא ישוב עוד להתנהג כפי מעשיו נשוא הודאתו.

נוכח מכלול המתואר המליץ שירות המבחן על העמדת הנאשם בצו מבחן למשך שנה, מהלכה ימשיך השירות להיפגש עימו ויעזור לו לקבל את כל חלקי אישיותו ולהתמודד עימם. כמו כן הומלץ להימנע מהרשעה לאחר שהרשעתו בדין תוליך להפסקת עבודתו כמורה בבית הספר.

3.         נוכח המלצה זו ביקש ב"כ הנאשם להימנע מהרשעתו של הנאשם בדין ולקבל המלצת שירות המבחן להשתת צו מבחן. לתימוכין הדגיש כי בין משפחת התלמיד לנאשם נערך הסכם סולחה, כפי שאף העיד בפני אביו של התלמיד שהוסיף וציין כי ההסכם נערך בסיוע מכובדי הכפר וכי מבחינת משפחתו הכל חזר למצב טוב (פרוטוקול עמ' 4) וכן כי הנאשם לקח אחריות מלאה על מעשיו ואף הפנים ממידת חומרתם. בתוך כך טען, עם זאת, כי מדובר במעידה רגעית, כי התלמיד הפריע מאד למהלך השיעור בכיתת המחוננים וכי כתוצאת כך איבד הנאשם עשתונותיו. עוד טען כי ההוראה הינה כל עולמו של הנאשם, שלא לומר מקור פרנסתה היחיד של משפחתו והדגיש כי המשך העסקתו תלוי בכך שעניינו יסתיים ללא הרשעה.

מנגד הטעים ב"כ המאשימה כי אף אם יפוטר הנאשם מעבודתו, כתוצאת הרשעתו בדין, הרי שעדיין, באיזון בין נסיבותיו האישיות לבין אינטרס הציבור ובתוך כך חשיבות המסר שיצא את בית המשפט לגינוי האלימות לסוגיה, מתחייבת הרשעתו. מהו מסר, שאל, שהעביר הנאשם לתלמידיו, בהתנהגותו? שכאשר אדם כועס או מוטרד, רשאי הוא לפרוק כעסו באלימות?

נוכח האמור ביקש איפוא להרשיע הנאשם בדין ולקצוב עונשו כדי מאסר מותנה וצו של"צ.

4.         אף אני כב"כ המאשימה בטיעוניו, מוצאת את עמדת שירות המבחן, כמו גם את עמדת סנגורו, קשה ליישום. אבהיר כי אין בדעתי לבוא חשבון עם הנאשם בשל ניכור מסוים בעולמו הרגשי או בשל קשייו להתחבר עם רגשותיו ולקבל עצמו, על הטוב ועל הרע כמכלול, ומבלי שהדבר יפגע בביטחונו העצמי, או יהווה מבחינתו איום. בכך, ככל הנראה איננו שונה מרבים אחרים המתמודדים בחייהם עם אותם קשיים בדיוק.

אלא שסבורה אני כי עלינו לראות מעבר לצער הטבעי על כי הנאשם כשל כך במעשיו ומעבר לרצון המיידי - בחלוף אולי הכעס הראשוני - שלא למצות עימו את הדין מחמת כישלון חד פעמי. שואלת אני מהי דמותו של המורה שאנו מבקשים לראות כמחנך ילדינו? האם דמות זו יכולה להכיל טעות כה חמורה בשיקול דעת? תשובתי שלילית. הנאשם לא סתם כעס על התלמיד המפריע, לא סתם הסתפק בגערות. הנאשם נדרש להשפלתו של התלמיד לעיניי חבריו. מדוע? האם כך ביקש להרתיעו מלהפריע לו בשנית בשיעוריו? ומהו אותו הסבר בדבר כיתת מחוננים שאין להפריע בלימודיה? הזהו הסבר? הזהו הצדק? האם יכול כעס להצדיק אובדן שליטה מוחלט?

ברור שלא, כפי שברור לשיטתי שלא ניתן אלא להוקיע מעשיו של הנאשם. אומרת אני איפוא כי מי שסוגל לטעות כה חמורה יתכן ואיננו ראוי לשמש מורה. אומרת אני כי מי שמבקש להורות מחויב מלכתחילה באמות מידה מחמירות וזכאי מלכתחילה להרבה פחות הנחות, בוודאי בכל הנוגע לפעולתו במסגרת תפקידו זה.

סבורה אני כי עלינו להתבונן גם קרוב יותר. אל התלמיד, נשוא זעמו של הנאשם. על הרצפה? בזחילה? לבקש מחילה על ההפרעה? איזו טראומה. איזה עלבון. ועל מה? האם חסרים אמצעים חינוכיים להשלטת סדר ומשמעת? האם רק זאת נותר?

5.         אכן התוצאה לפיה, כפי הנטען תוליך הרשעתו של הנאשם לפיטוריו, קשה. אינני בטוחה כי איננה ראויה. מנגד בטוחה אני כי ההחלטה בדבר המשך העסקתו איננה עניין לבית המשפט לענות בו. בית המשפט תפקידו אכן לשקול גם נסיבותיו האישיות של הנאשם, אך זאת בלי להתעלם מאינטרס הציבור. לשיטתי אינטרס הציבור בענייננו איננו יכול להתיישב עם תוצאה של אי הרשעה מבלי להוליך לפגיעה מהותית בשיקולי הענישה המתחייבים ואפילו מבלי להוליך לפגיעה קשה באמון הציבור בשיקול הדעת השיפוטי, שלא לומר במערכת בתי המשפט. ישקול משרד החינוך האם ניתן להמשיך העסקתו של המורה חרף הרשעתו. אי הרשעתו איננה כסות להיתלות בה. יתירה מכך, לא הרשעתו או אי הרשעתו תסיר חרפת מעשיו.

מבחינתי סבורה אני כי הכרח הינו שיצא מתחת ידיו של בית משפט זה קול צלול וברור שעניינו בגינוי חריף של מעשי הנאשם נשוא הודאתו. גינוי כזה איננו מתיישב עם תמונת עולם הרואה אך את הנאשם ונזקו.

תוצאת האמור הינני מוצאת איפוא להרשיע את הנאשם בעבירה נשוא הודאתו בפני - העבירה של תקיפה סתם.

6.          סוף דבר. דומה כי אף ב"כ המאשימה מוצא עיקר, בעצם הרשעתו של הנאשם בדין. על האמור מבקש הוא להוסיף מאסר מותנה וצו של"צ בלבד. מסכימה אני כי עיקר בענייננו הינו בעצם הרשעת הנאשם בדין ומתוך כך בהוקעת מעשיו. אלא שהרשעה איננה עונש כי אם קביעת עמדה באשר לחומרת מעשיו. משכך ואף שאני מניחה כי הנאשם למד במידה רבה את לקחו - אף אם מוסיף הוא וטוען כנגד התלמיד שהפריע מאד את לימודי כיתת המחוננים - ואף שהינני סבורה כי הסיכוי להישנות התנהגותו, נמוך, בכל זאת מוצאת אני להשית גם מאסר מותנה וזאת הן בשל הצורך  בהרתעת הרבים והן כענישה (גמול אם תרצו) לגופו של עניין. בתוך כך אני מוצאת עם זאת לאפשר - בצד צו של"צ בהיקף משמעותי, שעניינו בעצם בפריעת חובו של הנאשם כלפי הציבור בכלל וציבור תלמידיו בפרט - שילובו גם בהמשך טיפול בשירות המבחן, במסגרת צו מבחן ולו רק כדי שמבחינתו ייצא גם מתוק מעז וכדי שתתאפשר לו בעתיד שליטה טובה יותר במצבים של אובדן שליטה, כעס או תסכול.

משכך הינני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: